An art installation with tall, white, fabric-wrapped columns, some bent, standing in a field of white foam cubes under dramatic red and white lighting.

שם מוצע: "תמות נפשי" רעיון מרכזי: מיצב על רגע ההתפוצצות — כשהכוח שמופנה כלפי “האויב” הופך להרס עצמי. עמודי הספוג, בדרך כלל רכים ומגוננים, הופכים כאן למייצגים של קריסה — מבנה קורס, אבל שקט. הוא מציג את המלחמה כמעשה שבו “החומה נופלת פנימה”. 🧩 חומרים: עמודי ספוג גדולים, חלקם עומדים, חלקם נפולים, חתוכים, או מעוותים — כאילו אחרי פיצוץ איטי. חלק מהעמודים מצופים בבד לבן או תחבושות — רמז לפצע, לטיפול, אך גם לקבורה. אור אדום-לבן מתחלף — דופק איטי, כמו נשימה או לב. רמקולים נסתרים משמיעים הד רחוק של קריסה, נשימה אחרונה, או קולות תפילה מקוטעים. במרכז החלל — חלל ריק, כאילו “הפיצוץ” התרחש שם, הקהל עומד על סף ההתרחשות. 🌀 חוויית הצופה: הכניסה למיצב כמו כניסה למקום שאחרי הפיצוץ — אין דם, אין אש, רק שקט עבה ורוך לא צפוי. העמודים מתכופפים כשהולכים ביניהם, כאילו נכנעים. יש תחושת אחריות מוסרית שמרחפת באוויר — הצופה הופך עד למעשה שאין ממנו חזרה. 💭 מסר פוליטי-קיומי: ביקורת על הפיתוי של האלימות הצדקנית — כשהזעם נעשה כה מוצדק עד שהוא מוחק גם את עצמנו. התבוננות באקט הטרגי של “להפיל את הבניין על כולם” — כהד למעגל נקמה פוליטי עכשווי. שימוש בעמודי ספוג רכים דווקא מדגיש את האבסורד: אין כאן כוח אמיתי, רק שאריות של כוונה הרסנית. המיצב מזמין את הצופה לשאול: האם הגבורה נמצאת במעשה — או בוויתור עליו? 🪶 הרחבה חזותית: אפשר להוסיף כתובות על חלק מהעמודים — קטעים מהפסוק או מילים מחוקי מלחמה מודרניים (“מידתיות”, “נזק נלווה”, “צודק”) — כשהן הולכות ומתפוררות. כך נוצר מפגש בין לשון עתיקה לבין שפה בירוקרטית של אלימות. See more